אומרים חז"ל "מצורע" נוטריקון מוציא שם רע. כמה אזהרות הזהירה התורה את האדם לא לדבר לשון הרע ורכילות.

כאשר האדם יהיה מודע עד כמה יכולה להרוס מילה אחת של לשון הרע או רכילות יועילו הדברים להימנע ולהישמר מעוון נורא זה.

בהקדמת לספרו שמירת הלשון הביא 'החפץ חיים' את הכתוב "שתו בשמים פיהם ולשונם תהלך בארץ" ומפרש שאף שלשונו בארץ כלומר שדברי לשון הרע שמדבר הם כאן בעולמנו אך שתו בשמים פיהם, הדברים מגיעים עד לשמים וזה מה שכתוב בתנא דבי אליהו (פרק יח') שהלשון הרע מגיע עד לכסא הכבוד.

גם הזוה"ק בפרשת פיקודי מביא שכשאדם מדבר לשון הרע מונע הוא את כול הדיבורים של הקדושה שהוא מדבר מלעלות למעלה. נמצא שאם אדם מדבר לשון הרע מעכב הוא ואף מונע את תפילותיו ומצוותיו לעלות למרום.

הרבה יש מה להרחיב בגודל עוון לשון הרע עד שתיקצר היריעה מלהכיל את כולם. אך עם זאת חשוב לציין שאין דבר העומד בפני התשובה וגם אדם שדיבר עד כה לשון הרע ורכילות יכול לשוב בתשובה ע"י הימנעות מדיבורים כאלו וריבוי בלימוד תורה "ושב ורפא לו".

נשאלת השאלה מדוע כול כך החמיר הקב"ה בעוון לשון הרע עד כדי כך ששקול הוא כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים? (כנלמד מחורבן בית שני).

בספר בראשית כתוב "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה", מפרשים חז"ל 'נפש חיה' זה 'רוח ממללא' (מדברת). כלומר חיות האדם המיוחדות שבו מה שעושה אותו נזר הבריאה ומבדילו מבעל החיים הוא הדיבור.

הדיבור הוא המעלה אותנו למדרגה הגבוהה ביותר בבריאה ולכן אדם שמדבר לשון הרע פוגע בדבר החשוב ביותר בנזר הבריאה. כוח הדיבור כול כך חזק שיכול לבנות עולמות ויכול להחריב עולמות עד כדי שבדיבור אחד יכול להחריב מה שבנה במשך זמן רב.

הדיבור הוא מתנה נהדרת שניתנה לאדם בכדי שיוכל לעסוק בתורה ולשימוש בצרכי העולם הזה. לכן אדם צריך להשתדל שרוב דבריו יהיו בדברי תורה ולא בדברי חול שנאמר "ודברת בם" ופירש רש"י שיהיו דברי תורה עיקר ושאר דברים בטלים לה.

מכאן אדם ילמד על עוצמת הדיבור שניתנה לו ויזהר לטמא את פיו הקדוש.

ה' הטוב יעזרנו לשמור על פינו ולהיות מיראי ה' ישתבח שמו.