דבר ראשון לא להבהל, כל עוד שזה לא מילים של פריצות, אין סיבה להכנס ללחץ.

בדרך כלל ילד הוא חקיין, אם הוא שומע בבית את הדברים, חבל על המאמץ, הדוגמא האישית חזקה יותר מכל ספר מוסר, לטוב ולמוטב.

אם הדברים באים מהרחוב, אם הילד חדור הכרה שבבית לא מדברים בסלנג כזה, הוא יתבייש מאד להוציא כזו מילה מהפה, אולי בתחילה הוא ינסה לומר את זה לאחיו בשקט בחדר, זו נקודת הזמן שצריך להסביר לו ללא כעס, וללא עצבים – בבית שלנו לא מדברים ככה, אצלנו מדברים בדרך ארץ.

אם מדובר בילד מתבגר יותר שכבר שנה ונעשית לו כהיתר, כדאי לדבר אתו [לא בשעת מעשה], בהזדמנות רגועה ונינוחה, עם תחושה של קירבה ואהבה אמיתית שזה לא מתאים. בד בבד ליצר בבית יחס מזלזל כלפי מי שמדבר בצורה כזו, אך לא בדרך של פגיעה בילד [בשעת האמירה לומר למשל: זה כואב לי שבבית שלנו מדברים בצורה של הרחוב, אך ללא כעס, עצבים או התרסה, אלא כמדבר לעצמך, ומידי פעם להתבטא מסכן מי שמדבר מילים לא יפות]. אפשר גם בשלחן שבת [שאין זה בשעת האמירה] לומר מדרשי חז"ל על החשיבות של מכובדות בדיבור, ושהתורה שינתה והוסיפה שמונה אותיות ולא לומר "בהמה טמאה", תן לחכם ויחכם עוד.

במילים של פריצות, אין פשרות כלל.